| |
: ספר סימן קצו|
| שיל"ת ב` אויפאלו יום א` ט` ניסן תרנ"ז:שוכ"ט ושמחת יו"ט ושמירה ממשהו חמץ לידידי הרבני החריף ובקי כמו"ה שלמה נ"י קליין יושב בשבת תחכמוני ביישוב מ` קערעסטעש וכעת הגאבדש"ם:מכתבו הגיעני בזמנו ומרוב טרדות נשכח ממני ולא ניתן לקרות עד היום נתעוררתי מחדש ע"י חתני הרב מטעלעגד נ"י וראיתי נפשו בשאלתו אודות איש אחד שהוא מומר לכל איסורים אפי` על אכילת חמץ בפסח ויש לו ריחים [דאמפפ-מיהלע] ויש לחוש שישראלים יקנו ממנו קמח מיד אחה"פ ויכשלו ח"ו באיסור חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אם ישתדל עמו שימכור הכל לנכרי כנהוג אף שלא ימסור המפתח לקונה נכרי וגם הוא יעסוק בריחים בפסח כמו בכל השנה כאדם העושה בשלו, והביא דברי טו"ז סי` תמ"ח סק"ד ומג"א שם סק"ד דבלי מסירת מפתח ומכ"ש אם מסגירו בפני נכרי הקונה אסור לאחה"פ ודברי ח"י שם אות י"ד דמותר בדיעבד לאחה"פ, וגם הביא דברי בכור שור בפסחים כ"א דגוף מכירת חמץ לא מהני אלא בצירוף הביטול דהוי הערמה בדרבנן אבל בלא ביטול הוי הערמה בדאורייתא דאסור ושהאחרונים בספר מקו"ח וח"א בנ"א כלל קכ"ד שאלה ז` וחת"ס או"ח סי` ס"ב חולקים עליו ואפי` אם האיש הזה יבטל ויאמר כל חמירא לא יבטל בלב שלם וכל ביטולו יהיה רק מעשה קוף בעלמא:הנה מה שהביא דברי בכור שור הוא ענין ארוך ויש לו באחרונים גם תנא דמסייע בית אפרים וכן בהקדמת ספר נטע שעשועים מ"מ אינו ברור אצלי גם להאוסרים הערמה בדאורייתא אם קנסוהו לאסרו אחה"פ:אבל בגוף המכירה כבר פקפק מחה"ש סי` תמ"ח הא אין דעת הגוי לקנות וניחא ליה עפ"י דברי נמ"י וש"מ ב"מ יו"ד דבקנין דאורייתא קונה אע"ג דלא ניחא ליה דליקני ורק בקנין ד"א דרבנן שייך בד"א לא ניחא ליה דלקני, וכבר מאז אמרתי דל"ד דדוקא היכי דרוצה לקנות רק שאינו רוצה לקנות בקנין זה אז אמרינן דוקא בקנין דרבנן מהני אבל בקנין דאורייתא קונה אבל היכי דאינו רוצה לקנות כלל שפיר י"ל דאפי` בקנין דאורייתא אינו קונה ושוב מצאתי כן באיזה מקום בחת"ס, [עיי` חת"ס יו"ד סי` שי"ג] אבל מדברי ש"מ שם לא משמע חילוק זה שהרי כתב דרשב"א חולק וס"ל דאפי` בקנין דאורייתא אינו קונה חדא דאינו קונה בע"כ ועוד דגרסינן ביבמות פר"ג עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני ע"ש ואם איתא לחילוק הנ"ל מאי ראיה משם הא התם אינו רוצה לקנות כלל דכסבור שהן שלו ובכה"ג ר"ע מודה דאפי` בקנין דאורייתא אינו קונה אלא ודאי דלדיעה ראשונה בקנין דאורייתא אפי` אינו רוצה לקנות כלל קונה, אלא דמ"מ הרשב"א חולק ועדיין במחלוקת שנוייה:אמנם לפענ"ד נראה לפמ"ש נמ"י בבא בתרא דף מ"א בשם הראב"ד ורשב"א גיטין כ` דדוקא בעודר בנכסי גר וכסבור שלו הן דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה כיון שהקונה לא כיון לקנות אבל בדעת אחרת מקנה קנה כין שהמקנה מתכוין להקנות אעפ"י שקונה לא כיון לקנות ועיי` קצו"ח סי` רמ"ב וסי` ער"ה אות ד` ולפ"ז בחמץ כיון שישראל המוכר מתכווין להקנות משום איסור חמץ אעפ"י שגוי הלוקח אינו מכוין לקנות שפיר קנה הגוי ומהני, ומעתה בנ"ד שישראל המוכר אינו חושש כלל לאיסור חמץ וגם הוא אינו מתכווין להקנות ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמתעסק אח"כ כאדם העושה בשלו ודאי אין במכירה זו ממש:וגם לסמוך על מ"ש ב"י סי` תל"א דמשו"ה מהני ביטול בלב כיון דחמץ אינו ברשותו של אדם וכו` ולכן בגילוי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה כלל סגי וכמ"ש מג"א סי` תמ"ח בשם מ"ב וכמ"ש מחה"ש שם אינו כלום דהרי מגלה דעתו דניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגוויה שהרי מחזיקו כשלו אפי` בפסח ועיי` ברע"ב ותויו"ט רפ"ק דפסחים דמשו"ה לא סגי בביטול בלב שמא ימלך על ביטולו ואתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה ע"ש לכן אין במכירתו שום ממש לפענ"ד:ומה"ט גם ביטול שלו לא מהני שהרי מגלה דעתו שאינו מבטלו וחפץ שיהיה לו זכותא בגוויה ומכ"ש לדעת המרדכי דהא דמהני הביטול היינו משום דודאי מבטלו בלב שלם כדי להפקיע איסור חמץ א"כ בזה שאינו חושש אפי` לאיסור אכילת חמץ ודאי לא מהני ביטולו והרי אפי` בכשירי ישראל כתב הר"ן רפ"ק דפסחים דמשו"ה הצריכו חכמים בדיקה שמא לא יבטל בלב שלם, ואף שמבטלו בפיו מ"מ אם אין לבו עמו אינו כלום ועיי` מ"ש רבינו יונה ברכות י"ב דאפי` אי מצות א"צ כונה היינו בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כונה אבל במצוה שתלויה באמירה בלבד ודאי צריך כונה שהאמירה הוא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ע"ש וכ"ש בזה שעושה מעשה להיפך שמחזיק בחמץ כשלו ועיי` במג"א סי` תל"ד סק"ו שכתב דצריך דוקא שידע ענין הביטול שיודע שמפקיר חמצו וכו` ובעינן שיהא פיו ולבו שווין ע"ש וזה שאינו חושש לאיסור חמץ ועושה מעשה להיפך ודאי אין פיו וליבו שווין ולא מהני הביטול:ואפי` לדעת ח"י דגם בלי מסירת מפתח שרי בדיעבד נ"ל דהיינו דוקא אם שכח למסור המפתח או שלא ידע הדין דצריך מסירת מפתח או שאינו מוסרו לו פן יגנוב וכדומה אבל אם אינו מוסרו בשביל שרוצה להתעסק בחמצו כמו בכל השנה מודה ח"י דאפי` בדיעבד אסור:ומ"ש מעלתו עפ"י דברי הרמב"ם שמסביר הא דאמרינן ב"ב מ"ח וכמה דוכתא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאנו אומרים דבשעה שמקיים המצוה מחמת כפייה תשש יצרו והוא מרוצה באמת ה"נ אמרינן בשעה שמבטל באמת ובלב שלם מבטל ותשש יצרו באותו שעה וכן במכירה רק אח"כ חוזר לסורו, הנה בחת"ס אה"ע ח"ב סי` ל"ח השתמש בסברא זו דמה"ט כופין את המומר לגרש ע"ש ולפענ"ד ז"א דז"ל הרמב"ם פ"ב מגירושין לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו וכו` ומבואר דוקא אם רוצה להיות מישראל ולעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות הוא דאמרינן האי סברא וזה ל"ש במומר ודבריו צ"ע. ושוב מצאתי במהרי"ק שורש ס"ג הביאו ב"י סי` קל"ד ואשר דקדקת מלשון רבינו בענין כפיית המומרים לגרש לפענ"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת מומר לפי דברי` ע"ש מבואר להדיא דלדעת הרמב"ם אדרבה אין כופין מומר לגרש ונראה שכיון למ"ש אלא דאח"כ מטעם אפקעינהו אתי` עלה דכופין ע"ש. ובאמת יש בזה שני דיעות ברמ"א אה"ע סי` קנ"ד והדיעה דס"ל כופין לא ס"ל כטעם הרמב"ם דפוסק כדיחוי הגמ` ב"ב מ"ח ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא ס"ל כמ"ש תוס` שם ד"ה אילימא דכל דבר שהוא מחויב לעשות הוי כמו מכר ואמרינן אגב אונסיה גמר ומקני ועיין לח"מ פ"ב מגירושין וב"מ סי` קנ"ד. אלא דנ"ל דאם המומר אינו רוצה לדור עמה רק להוציאה ולפוטרה אלא שאינו רוצה לגרש מפני שענין הגירושין וד"ת הוא כחוכא בעיניו או שאינו רוצה להטריח בזה אז שפיר כופין אותו לגרש גם לדעת הרמב"ם כיון שבתכלית הגירושין הוא מרוצה לפוטרה רק שאינו רוצה במעשה הגירושין ואם עושה המעשה אפי` בכפייה הרי הוא רוצה באמת שתתגרש ואולי כן הוא כפיית רוב המומרים שמתגרשים ע"י כפייה שהתעורר בחת"ס:ומעתה בנ"ד שאינו רוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ל"ש כלל סברת הרמב"ם ואפי` לפי הבנת חת"ס היינו דוקא היכי דשייך ג"כ אגב אונסיה גמר ומקני אבל כאן דל"ש אגב אונסיה שהרי אינו אונס ל"ש סברא זו כלל וכן משמע מלשון הרמב"ם וכיון שהוכה וכו`. ואפשר עוד דדוקא בהוכה תשש כח יצרו מחמת הכאות לכן אמרינן שעושה בלב שלם וכלשון הרמב"ם וכיון שהוכה עד שתשש יצרו אבל כאן שלא הוכה ויצרו במקומו עומד ודאי אינו עושה בלב שלם וז"ל ש"מ כתובות פ"ו ובכ"מ שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו ר"ל שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כח וכו` אבל בנ"ד כח תאותו ויצרו במקומו עומד אין לסמוך על סברא זו שבשעת מכירה וביטול עושה בלב שלם:ועוד אפי` אי נימא דבשעת מכירה וביטול נחלש יצרו ועושה בלב שלם הלא מיד אח"כ חוזר לסורו תוכ"ד וחוזר בו וקי"ל נדרים פ"ז תכ"ד כדיבור דמי ובטלה המכירה והביטול ושאני גבי גט דאמרינן התם חוץ ממקדש ומגרש דא"י לחזור אפי` תכ"ד וגם בקרבן אפשר דהוי בכלל מקדש עיי` בראשונים שם ותוס` קידושין ז` ד"ה ונפשטו וכמדומה שנמצא גירסא מקדש במקום מקדשי ובלאה"נ ל"ש שם חזרה תכ"ד שעדיין האונס עליו ועיין מהרי"ק הנ"ל:אבל מ"ש שבריחים של דאמפף אין טוחנים חטים לתותים ואם אולי במקרה נזדמן שבני כפרים טחנו חטים לתותים או איזה שאר חימוץ כבר נתבטל קודם פסח בס` דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור. בזה יפה כתב ואף שהדג"מ או"ח סי` ת"ל מפקפק בזה דקמח בקמח מקרי יבש ביבש מ"מ המעיין בש"ך שם יראה שגם הוא דעתו דמקרי לח בלח אלא שנראה דבתוס` יבמות ריש דף פ"ב לא משמע כן וכבר יישב שם את זה החוו"ד דהתם הפירוש שאין כאן נו"ט ותופס בפשוט בחידושיו שם דמקרי לח בלח, אלא דמ"ש דכבר נתבטל קודם פסח ואינו חוזר וניעור א"צ לזה דאפי` נתערב בפסח בס` מותר לאחה"פ אפי` עבר ושהה במזיד כיון שאינו עובר מה"ת שרי אפילו לאכילה כמ"ש מג"א סי` תמ"ז סקמ"ג:ולדעת הב"ח שהביא מג"א סי` תמ"ז סקמ"ב מותר אפילו לעכבו לכתחילה בס` קודם פסח כדי לשהותו וכן דעת הטור סי` תמ"ב. אלא שהמג"א רס"י תמ"ב הביא מתוס` רפ"ק דפסחים דכתבו דבנוקשה אע"ג דאינו אסור באכילה אלא מדרבנן מ"מ אסור לשהותו ג"כ מדרבנן אפי` לתירוץ הב` משום לא פלוג א"כ הה"נ בתערובת חמץ שאסור באכילה מדרבנן ע"ש, ולפענ"ד נראה לפמ"ש תוס` חולין ק` ד"ה בשקדם דבדבר שנאסר מחמת משהו אפי` לר"י דמב"מ מה"ת לא בטל לא אמרינן ביה חענ"נ ואינו אסור אלא משהו איסור שבו ע"ש א"כ לתירוץ שני שבתוס` הא דצריך לבער אפי` ביטל משום שהחמירה תורה לעבור בב"י וב"י דוקא בנוקשה בעיניה צריך לבער משום לא פלוג ולא בתערובת חמץ שאינו אסור רק מחמת משהו דהוי כמבוער כמו בלוע בכלים דהוי כמבוער ומ"ש מג"א רס"י תנ"א ול"ד לחמץ שנתערב שאסור לשהותו דהתם נראה הוא אלא שאינו ניכר והוא בשם הראב"ן אפשר דזה בנתערב מב"מ בפחות מס` דחענ"נ אבל בס` דהוי רק איסור משהו אינו נראה מקרי וידעתי שימצא בפוסקים נגד זה אבל מ"מ בדעת הטור והב"ח י"ל כן:ובזה נ"ל ליישב קושיית מג"א סי` תס"ז סקי"ג על הב"ח שכתב ואע"ג דאין החענ"נ מ"מ האיסור אוסר במשהו ויש נפקותא בדבר וכו` חמץ תוך זמנו במשהו ולאח"ז בס` וכו` ופירש מג"א אם נתערב משהו חמץ בתבשיל תוך הפסח ושהה אותו עד אחה"פ ונתערב מאותו תבשיל בתבשיל אחר א"צ ס` אלא נגד המשהו והקשה הא הב"ח כתב בסי` תמ"ז דדבר הנאסר במשהו ועבר עליו הפסח מותר בלא תערובת ע"ש. ולפמ"ש י"ל דס"ל לב"ח דאפי` אם אסור להשהותו מדרבנן והשהה אותו במזיד נמי אסור אחר הפסח ועיין במחה"ש סי` תמ"ז סקמ"ג אלא דס"ל דחמץ שאין אסור אלא ע"י משהו מותר לשהותו וכדעת הרמב"ם ולהכי מותר אחה"פ והא דמותר לשהותו היינו מטעם הנ"ל דהוי כמבוער משום דלא אמרינן באיסור משהו חענ"נ אבל אי הוי אמרינן באיסור משהו חענ"נ היה אסור לשהותו כמו נוקשה בעיניה והיה אסור אחה"פ ולפ"ז ה"ה חמץ תוך זמנו במשהו אלא דלפי דבאיסור משהו אין חענ"נ ומותר לשהותו לכן אותו תערובת עצמו ולאח"ז בס` אם יש בו ס` נגד החמץ מותר ולק"מ:ועונ"ל דהא איכא ס"ס שמא לא טחנו חטים לתותים כלל ואת"ל לתתו שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתבטלו בס` ועיין סי` תנ"ג בטו"ז סק"ג ומג"א סק"ח ומחה"ש שם ועכ"פ יש לסמוך ע"ז לענין חמץ שע"ע הפסח שהוא מדרבנן משום קנסא:אלא דלפ"ז אין צורך למכירתו וביטולו כלל בשביל הקונים ממנו קמח מיד אחה"פ ואפשר טוב יותר שלא ימכר כדי שלא יאמרו קמו רבנן במילתא דמהני מכירתו וביטולו ויסמכו ע"ז גם בחמץ גמור ועיין כעין זה בב"ש אה"ע סוס"י קס"ד סקי"ב ועיין ב"מ י"ט ע"א ומה שעושין כן בעיירות גדולות עם שורפי ומוכרי יי"ש משום דא"א בע"א ומה דמצי למיעבד בהיתירא פורתא עבדי אבל בנ"ד נ"ל דשב וא"ת עדיף ומפני הרואים יגיד להם שאין נכון לקנות ממנו קמח מיד אחה"פ ואם ימצא מי שלא ישמע לו אין קפידא בזה שהרי באמת מותר הוא כנ"ל:+ ציונים לספרים המביאים את דברי הבית שערים - שו"ת שארית יהודה סי` נ"ו, שו"ת משנה שכיר חאו"ח מהד"ת סי` י"ג, שו"ת משנה הלכות ח"ג סי` נ"ה, קובץ קונטרסים - משנה תורה עמ` תט. + | |
|
Another site by e-Notations